<h1>סמ"ג לאוין סימנים ש"ה—ש"ו</h1>
<h2>דף עו:</h2>
גרסינן ביומא פרק הוציאו לו (נ' א') ומשנה היא בפרק שני דתמורה (י"ד א') כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקרב היום יקרב [גם] למחר וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד, כגון פסח וחביתי כהן גדול, דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל (טומאות) [הטומאה] הוא דוחה אלא טומאת המת בלבד (ע"פ רמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' ט') כדאיתא פ"ק דיומא, כל קרבנות הציבור קבוע להם זמן לפיכך כולן דוחין את השבת ואת הטומאה מהמת, [ו]כל קרבן מהם ש(י)קרב בטומאה אינו נאכל (שם הל' י'—י"א), חוץ מן הפסח בלבד כדאיתא פרק כיצד צולין, אלא מקטירין ממנו דברים הראוים להקטרה והשאר הראוים לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו (שם הל' י"א), כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין [אותו] טמאין למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאין למת או שהיו אילו ואילו טהורין והיו הכלי שרת טמאין למת הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו (בין) טמאים (בין) [ו]טהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה, אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמא שרץ ונבילה וכיוצא בהן לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה אף על פי שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו ונכנסו חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא [על] (ב)טומאת מת בלבד (שם הל' י"ב).
<h2>דף פא:</h2>
כהן שעבד ואחר כך נודע שהוא טמא אם הייתה טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין, ואם היא טומאת התהום בנזיר ועושה פסח הציץ מרצה כדאיתא בפרק שני דזבחים (כ"ג א') וכל (הזבחים) [הקרבנות] שהקריב נרצה ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה כדאיתא בפרק כיצד צולין שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח (ע"פ לשון הרמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' ו' ע"ש בכס"מ), ואומר במסכת נזיר (ס"ג א') ובתוספתא (זבים פ"ב הל' ה') (איזהו) [איזו היא] טומאת התהום כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם, ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד ולא להרוג שהרי יודע בו זה שהרגו, נמצא המת גלוי אין זה טומאת התהום, נמצא משוקע בקרקעית מערה והמים על גביו וכן היה טמון בתבן או בעפר או בצרורות הרי זו טומאת התהום, היה נקבר במים באפילה ובנקיקי הסלעים אינה טומאת התהום (ע"פ רמב"ם נזירות פ"ו הל' י"ח—י"ט) פירוש (רש"י פסחים שם) שהרי המציץ שם יכול לראות.
